מזגזגת.

 dscn0112-dark-sea.jpg

חזרתי מהופעה של אנטיביוטיקה ב”קצה”. היה טוב. רשמים כתובים- בהזדמנות.

את הדרך הביתה עשיתי בזיגזגים.
חשבתי על חיי. על לימודיי. על הפסנתר.
חשבתי על השמרים שייצרו את הבירה ששתיתי.
ואיך שמעט האלכוהול כובש כל פינה משונה בגוף שלי, מתי אכלתי היום בפעם האחרונה.
חשבתי על החולצה של תמר, מושבה אדומה, גרם מינוס. ועל השמלה-חולצה שלי, נקודות כחולות כמו צביעת גרם פלוס.
חשבתי על כמה שאני מטורפת. ועל כמה שבעצם לא.
וכמה שעייפתי מהמחשבות האלה.

דרומית למשביר התמעטו האנשים, ורק כמה מכוניות ליוו באורן את הדרך.
באדישותי כי רבה התחלתי לשיר.

ובין המילים שזכרתי במפתיע, לבין הזיופים הקטנים שגרמו לי לדמוע ולחייך בו זמנית,
נזכרתי במיטל, שפגשה את וויאט בירושלים. וכמה אני מתגעגעת.
וכמה הקלידים בשיר הזה נוגעים בי, תמיד.
ועם הרצון להסתפק במה שיש לי, שרובו ככולו שאיפות גדולות להמשך הדרך,
מחיתי את החיוך
ואת הדמעות
והגברתי את הקול.

Time to play at being human
For a while.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s


%d bloggers like this: