במלוא עוצמתו

gal15_m1.jpg
(תמונה: אסף בילט, מתוך צילומי “קר” )

עבר כמעט שבוע, אבל רק עכשיו אני מספיקה לכתוב כמה מילים על ההופעה של רם אוריון שהיתה ביום שלישי האחרון ב”אוגנדה”.

מאז ההופעה האחרונה של רם אוריון שנכחתי בה עברה כמעט שנה. זו היתה הופעת הרכב חשמלית ב”לבונטין” בתל אביב, ממנה חזרתי באוטובוס לבית הוריי במצב רוח מרומם. זה הרגיש כמו בתקופה שלפני הלימודים, טרום-ירושלים, עת הייתי פוקדת שלוש הופעות בממוצע בשבוע, והשתדלתי שלא לפספס הופעות שלו.
חודש לפני כן הוא הופיע ב”סינדרום” ז”ל, בהרכב חצי אקוסטי. גם בהופעה ההיא הייתי, אם כי משם יצאתי קצת פחות נלהבת.

הידיעה שרם אוריון עומד להופיע ב”אוגנדה” הצליחה לרגש אותי קמעה. עוד התלהבתי כשגיליתי שההופעה עומדת להיות אקוסטית לחלוטין, רק רם והגיטרה. הפעם האחרונה שראיתי את זה קורה היתה אי שם לפני שנתיים, וזה גרם לי לגעגועים עזים לפעם, וגם להופעה 🙂

ההופעה התחילה, במפתיע או שלא, ב”בלדה לחתול“. משם זה רק המריא, עם שירים ממיטב הרפרטואר. אני סבורה שרם באמת ליקט הפעם מבחר מהדברים הנהדרים שהוא אי פעם הוציא; שירים מצטיינים מהאי.פי הראשון- “מוות” ו”גיבור גיטרה”, ומהשני- “תופסת”, וכמובן גם “קרוע” ו”קר” שהופכים אותי בכל פעם מחדש. וגם מהאלבום- ביצוע מנצח ל”אינסוף”, בועט ומכוסח כמו שמזמן לא שמעתי. ועוד שירים של בתריי זוזיי (“אותה סירה”, שלא שמעתי מזמן, “סודו של היקום” ו”העיקר הבריאות”), שזכו לאינטרפרטציות סולו שכרגיל, אינן נופלות מהמקור. הקאוור היחיד שזכור לי מההופעה היה ל”תאמיני” של דפנה והעוגיות (מסתבר שהם עובדים עכשיו על אלבומם השני), ואני חייבת להודות שנשמע טוב בהרבה מהמקור. מלבד אלה היו כמה שירים חדשים, ביניהם לחן נאה למילים של דורית רביניאן. זה משהו שהייתי שמחה לשמוע יותר, ולא רק בהופעות.

הטוטאליוּת של רם אוריון בהופעות שלו גומרת אותי ממש. הבן אדם יושב שם לבד עם גיטרה והקהל יושב סביבו בחית. במקום לקבל הופעת קומזיץ שכזו, שבה הוא שר שירים קטנים בקול קטן ומראה וירטואוזיות בנגינה שקטה, התחושה היתה שנקלעתי להופעת להקה של איש אחד- הדבר האחרון שאני יכולה לומר על ההופעה הזו הוא “שקט”.
כשעצמתי את העיניים יכולתי לשמוע את שאר הכלים במוחי, זה היה כל כך חזק וצבעוני ומסנוור, וכל כך לא הרגיש כמו הופעה אקוסטית שקטה נחבאת את הכלים.
כשפקחתי את העיניים ראיתי בן אדם שופך את קרביו החוצה, צועק (ליטרלי) את הכאב, ומגיש אותם על מגש של כסף להנאת הקהל. היה נראה שהוא נהנה, הקהל. אני נהניתי.

בין מחשבות על כוסות בירה
שמתרוקנות ומתמלאות לאטן
אני נזכרת
שפעם הייתי בהופעות שלו ברצף,
בלי הפסקות של שנה בין לבין.
שהשירים נשארו
במלוא עוצמתם
ושהזמנים השתנו
ושהיום התקופות אחרות.

** באותו ערב היתה ההופעה היחידה של מוריסי בארץ.
בעז כתב על זה כאן, וגם על אולריך שנאוס ביום שאחרי, ב”אוגנדה”.

Advertisements

2 Responses to “במלוא עוצמתו”

  1. ד' Says:

    אני זוכר הופעה קטנה שלו בערך לפני שנתיים במוזיקהנטו, שגם היתה כיפית במיוחד. הקטע הטוטאלי, עם העובדה שהצעקות שלו באמת נשמעות טוב היא החלק היפה.

    זאת גם הסיבה שאני מתחבר יותר לחומרים של בתריי זוזיי מאשר לחומרי סולו שלו.

    (אני בדיוק שומע אותך אומרת שאת עומדת לכתוב על ההופעה.)

    ואם כבר רם אוריון ומוריסי – איזה קאמבק יגיע קודם – הסמיתס או נושאי המגבעת? 🙂

  2. ענבל מ Says:

    אני מנסה להזכר אם הייתי שם או לא. אני דווקא זוכרת הופעות אחרות מ”מוזיקה נטו”, שלפני אחת מהן קניתי את “גיבור גיטרה” אי.פי, שליווה אותי המון באותה תקופה.
    לגבי הצעקות- שכחת שהן מככבות גם בחומרים המאוחרים יותר, שהוא עושה סולו.

    שאלה קשה.
    בטח נושאי המגבעת. לייב בבית-שמש.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s


%d bloggers like this: